"Dedicated fans of popular music have a certain conversation at least once a year. Call it The Question of Endurance. You and your friends are talking about music, and the conversation turns to a popular band. You express support. A friend voices her opinion, maybe as favorable as yours, but appends a qualifier: “I like them, but will they be around in ten years?” You may feel compelled to defend whomever it is you’re talking about, covering the present moment and the future with your positive take. After trying this approach, though, you realize that pop music has no Constitution and doesn’t operate like a de-facto Supreme Court: precedent is not always established, and isn’t even necessary. Pop rarely accretes in a tidy, serial manner—it zigs, zags, eats itself, and falls over its shoelaces. Some pop successes go head to head with Blake and Bach; others win their blue ribbons by doing everything upside down and out of tune."
—
Sasha Frere-Jones, The New Yorker, Ladies Wild
קטע שאני מאוד מזדהה איתו מרשימה חביבה ומעט ארוכה של פרר-ג’ונס על ליידי גאגא. מסתמן שליידי גאגא הצליחה לחדור דרך מנגנון סינון הפופ החשדן והאפקטיבי שלי, שקיים אצל כל אחד מאיתנו. (ובצדק כשמדובר בפופ של היום, בייחוד זה האמריקאי.)
אני לא יודע מה זה בדיוק. הייתי אומר שהיא מעין ליטל בוטס - רק יודעת לשיר, אבל אני לא חושב שההשוואה הזו עושה עימה חסד. אולי זו התסרוקת העתידנית, העמימות המגדרית, או העובדה שהיא מציינת את וורהול, בואי, וורסצ’ה כהשפעות. במחשבה שנייה, מדובר בילדה שבגיל 23 בלבד כתבה קטע פופ שלם ומהדהד כמו “Poker Face”, כך שאין ברירה אלא לעקוב באדיקות וסבלנות אחרי התופעה המרגשת הזאת.
