"את הזחיחות הזו העביר מיי לדורות הבאים של מפיקים ודי ג’ייז – ג’ף מילס, דרקסיה, מודימן ותיאו פאריש למשל - שמתעלמים באופן הצהרתי ובוטה מכל מוזיקה שנעשית מחוץ לעיר המכוניות ונשארים מרוכזים ביצירה שלהם עצמם. מצד אחד הגישה הזו מבטיחה את שימורה של המצוינות ושל המסורת הייחודית של העיר. מצד שני יש בה משהו מגוחך; כאילו פתיחות והכרה בסצינות אחרות יורידו מערכם שלהם. זה כמובן קשקוש. בניגוד למה שהם חושבים ולמרות החלוציות, לדטרויטים אין בעלות על ההאוס והטכנו."
—
ניב הדס, וואלה! תרבות, ספירת עומאר
ניב פוגע כאן בול באחת הבעיות הקריטיות של הסצינה הדטרויטית (ומה הם יעשו עכשיו בלי המכוניות?), שמתעלמת באופן כמעט מוחלט מאירופה ושוכחת את ההשראה הראשונית שלה לטכנו והאוס. למרות שדריק מיי ניגן לאחרונה וילאלובוס בברזילי, הסנוביזם הזה קיים ונוכח. רוב האולדיז האלה לא בקיאים במה שחדש, ובמה שמעצב את הטכנו העכשווי.
ובכל זאת, הטקסט הזה מפנה לאחד המיקסים הדטרויטיים המדהימים ביותר שיצאו לאחרונה, שכל קטע בו מציג סאונד פוטוריסטי בעל מבנה גבישי, המבריש את האוזניים ומרומם את הנפש.
