אני לא פה ממש, אלא כאן. בלוג קישורים בעל פורמט שאני יותר מסתדר איתו. אני עדיין מחבב את הטמבלר הזה, כך שאולי אחשוב מה לעשות איתו מתישהו. רעיונות אפשר לשלוח במייל. בכל מקרה, מוזמנים לבית החדש.
עברתי
"This is dangerous territory for me to get into but Hercules and Love Affair, it was my favorite album of the year. But when Pitchfork picked “Blind” as their number one song of the year and much of their dealings with Hercules, it felt like this affirmative action sort of thing. Finally, we can show you we’re not homophobic. Seeee, we like gay stuff, too. That’s a huge element to their approval."
— ציטוט נוסף מהראיון עם חואן מקלין. כל כך נהנה לראות מישהו שילדי הפיצ’פורק הלבנבנים והאימפוטנטים (וזה כולל את חברי מערכת פיצ’פורק) הכי מעריצים נותן להם בראש. וחוץ מזה, הוא פשוט צודק. יש לי בטן מלאה על ההגמוניה הפיצ’פורקית, אבל העניין הזה של לאשר רטרואקטיבית דיסקו כדי שההיפסטרים יוכלו לנכס אותו לעצמם, הוא דוגמה מצוינת להתנשאות התרבותית המתלהבת של האתר הזה.
"That whole culture of…it’s a very American thing, a male thing. It’s an upper-class, over-educated, too much time on their hands, of getting into that world of being an uber-critic. It’s just been a long time problem of hipsterdom. People are so terrified of actually standing for something, being a fan of something. It’s much easier to pan something. It’s the go-to thing for critics of our generation. It’s an easy default. When in doubt, go to the pan. Somehow being negative and critical of something, people think you know what you’re talking about."
— מתוך ראיון הכי שמח וכן עם חואן מקלין, שערך אנדי בטא בבלוג שלו. מלא קטעים מעולים על היפסטרים, אינדיבידואליזם אמריקאי, הפיקסציה האירופאית עם רובוטים, נאנסי וואנג, דאנס, הלהקה הראשונה שלו בסאב-פופ (סיקס פינגר סאטלייט), ועוד. זה החלק השני, וזה הראשון. לכו לקרוא.
טריילר לדוקומנטרי על ריי קורצוויל: עתידן, הוגה הסינגולריטי (בקצרה, חיי נצח), סוג של נביא ניטשאני, ואיש שעשה לי לא מעט סיוטים קשים והפך לי את הבטן בקשר לאנושיות. הסרט נראה מדהים.
"Dedicated fans of popular music have a certain conversation at least once a year. Call it The Question of Endurance. You and your friends are talking about music, and the conversation turns to a popular band. You express support. A friend voices her opinion, maybe as favorable as yours, but appends a qualifier: “I like them, but will they be around in ten years?” You may feel compelled to defend whomever it is you’re talking about, covering the present moment and the future with your positive take. After trying this approach, though, you realize that pop music has no Constitution and doesn’t operate like a de-facto Supreme Court: precedent is not always established, and isn’t even necessary. Pop rarely accretes in a tidy, serial manner—it zigs, zags, eats itself, and falls over its shoelaces. Some pop successes go head to head with Blake and Bach; others win their blue ribbons by doing everything upside down and out of tune."
—
Sasha Frere-Jones, The New Yorker, Ladies Wild
קטע שאני מאוד מזדהה איתו מרשימה חביבה ומעט ארוכה של פרר-ג’ונס על ליידי גאגא. מסתמן שליידי גאגא הצליחה לחדור דרך מנגנון סינון הפופ החשדן והאפקטיבי שלי, שקיים אצל כל אחד מאיתנו. (ובצדק כשמדובר בפופ של היום, בייחוד זה האמריקאי.)
אני לא יודע מה זה בדיוק. הייתי אומר שהיא מעין ליטל בוטס - רק יודעת לשיר, אבל אני לא חושב שההשוואה הזו עושה עימה חסד. אולי זו התסרוקת העתידנית, העמימות המגדרית, או העובדה שהיא מציינת את וורהול, בואי, וורסצ’ה כהשפעות. במחשבה שנייה, מדובר בילדה שבגיל 23 בלבד כתבה קטע פופ שלם ומהדהד כמו “Poker Face”, כך שאין ברירה אלא לעקוב באדיקות וסבלנות אחרי התופעה המרגשת הזאת.
"את הזחיחות הזו העביר מיי לדורות הבאים של מפיקים ודי ג’ייז – ג’ף מילס, דרקסיה, מודימן ותיאו פאריש למשל - שמתעלמים באופן הצהרתי ובוטה מכל מוזיקה שנעשית מחוץ לעיר המכוניות ונשארים מרוכזים ביצירה שלהם עצמם. מצד אחד הגישה הזו מבטיחה את שימורה של המצוינות ושל המסורת הייחודית של העיר. מצד שני יש בה משהו מגוחך; כאילו פתיחות והכרה בסצינות אחרות יורידו מערכם שלהם. זה כמובן קשקוש. בניגוד למה שהם חושבים ולמרות החלוציות, לדטרויטים אין בעלות על ההאוס והטכנו."
—
ניב הדס, וואלה! תרבות, ספירת עומאר
ניב פוגע כאן בול באחת הבעיות הקריטיות של הסצינה הדטרויטית (ומה הם יעשו עכשיו בלי המכוניות?), שמתעלמת באופן כמעט מוחלט מאירופה ושוכחת את ההשראה הראשונית שלה לטכנו והאוס. למרות שדריק מיי ניגן לאחרונה וילאלובוס בברזילי, הסנוביזם הזה קיים ונוכח. רוב האולדיז האלה לא בקיאים במה שחדש, ובמה שמעצב את הטכנו העכשווי.
ובכל זאת, הטקסט הזה מפנה לאחד המיקסים הדטרויטיים המדהימים ביותר שיצאו לאחרונה, שכל קטע בו מציג סאונד פוטוריסטי בעל מבנה גבישי, המבריש את האוזניים ומרומם את הנפש.
Sense of Fashion
האתר של דריה שועלי, יריב חבוט ויעל גבעון באוויר. צוות מרשים, אך המבחן האמיתי הוא האם חברתי תמצא אותו שימושי. עדכונים בהמשך.
